אם לפני התפילה הרחתי ריח רע ולא הבנתי מאיפה הוא מגיע, ואז התפללתי (באמצע התפילה הרחתי ריח רע אבל די חלש) ואחר כך שחזרתי מהתפילה חיפשתי שוב פעם את מקור הריח ואז הבנתי שהריח הגיע מהנעליים שלי ושם מסתבר היה כנראה צואה. מה הדין אני צריך לחזור על ק"ש ותפילת 18 ?

2 סיבות למה לא לחזור:

א. לא התרשלת וגילית בדיעבד אז אין צריך לחזור.

ב. לפי התיאור שלך לא מדובר בריח שמפריע כל כך וזה עניין סובייקטיבי. כלומר גם היית ודע שמדובר במקור הריח היות והוא חלש ולא מפריע לאדם סביר אז מותר. בניגוד לצואה גלויה ששם הסיפור שונה.

מצרף קטעים מהרב מלמד הלכות תפילה בפרק מקום התפילה:

לגבי א':

קרא קריאת שמע או התפלל בתוך ד' אמות של צואה, לא קיים את מצוותו ועליו לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואם לא ידע שהיתה שם צואה, אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, והתרשל ולא בדק את נקיות המקום לפני שהתפלל – לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה – יצא בדיעבד ידי חובתו (שו"ע עו, ח; מ"ב לא).

לבי ב' הדיון לגבי צואת תינוק עד שנה שהריח שלה חלש יותר.... ועוד הגר בקיבוץ ובית הכנסת ליד הרפת. להם זה לא ריח רע. אם אכן הריח היה קלוש כמו פח ביתי וכו' אז מותר לכתחילה:

נראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אלא שהואיל והיו רגילים בריח זה, הוא לא נחשב אצלם לריח רע, ולכן היו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ כשהריח הרע היה מתגבר, היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.