אם למעשה אין עניין באמת להשתכר מאוד עד דלא ידע... (ע"פ הרמב"ם וגם לא נראה לי שבאמת צריך להשתכר עד כדי כך שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן-שזה הרבה מעבר ללשמוח קצת, וגם כתוב "*חייב* איניש...") ובעצם מקיימים את זה ע"י שינה, אז מה העניין בלא לדעת בין ברוך מרדכי לארור המן?
לכאורה יש לשאול, והלא בתנ"ך ובדברי חז"ל (במד"ר י, ויק"ר יב, א), מבואר שהשיכרות מגונה ועלולה להביא למכשול, ומדוע נצטוונו להשתכר בפורים. אלא הטעם, שכל הנסים שנעשו בפורים לישראל נעשו על ידי היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה. וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. וצריך לומר, שאמנם ככלל השיכרות מגונה, אולם אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלית שמחה פשוטה, שמבטאת שמחה גשמית ומשוחררת, מלאת עוצמה וחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילים על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת למכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.
ויש עוד משמעות עמוקה יותר, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, וממילא מתברר שכל מה שעושה ה' לישראל הכל לטובה, ואף מה שנראה בתחילה כרע בסופו של דבר מתהפך לטובה. ומתוך שתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף החומריות של ישראל בפנימיותה היא מקודשת. ואף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', במדרגה הגבוהה של פורים, נהפוך הוא, והם עוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה וחיוניות.
ועוד יותר עמוק. ככלל התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו, הוא שמח אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה. וזהו מדרגת 'עד דלא ידע', דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול.