• למה בברכות התורה אומרים "ציוונו לעסוק בדברי תורה", מתי נצטווינו *לעסוק* בדברי תורה? נצטווינו ללמוד, לדבר, לשנן. • יש ללמוד תורה 'לשמה'-לשם התורה עצמה, או לשם קיום מצוותו (רצונו) של הקב"ה?
מהר"ל בהקדמה לתפארת ישראל:
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ה')
הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה יזכה בה. ולכך לא אמר "אשר שם לבני ישראל", רק [=אלא] "לפני בני ישראל", כמו דבר המונח לפני כל, כל הרוצה לזכות זוכה בה. ולא יאמר האדם כי התורה לא ניתנה רק לגדולי החכמים שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה ניתנה לכל. ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה.
ודבר זה פירשו במדרש (שיר השירים רבה רפ"ב)
"הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - "רבי יונה אמר: שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר בית אב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אומר הקב"ה: ודגלו עלי אהבה. אמר רב אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת ואיבת, אמר הקב"ה: ודגלו עלי אהבה." עד כאן.
פירוש "בית אב של הלכה" - שורש הלכה וטעמה. ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה "לעסוק בדברי תורה", ואין מברכין "ללמוד תורה" (להביא ברכת התורה). ועם שיש לפרש, שלכך אנו מברכין לעסוק בדברי תורה, מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצוות - שחייב לברך על כל מצוות עשה, ואין מצוות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא מצוות עשה שחייב לעשות, ולכך יש לברך לעסוק דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדיבור - זה נקרא עסק בתורה, שהדיבור נחשב מעשה. אבל לימוד נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה המצווה. ואם למד בעיון [=במחשבה] לבד - אין לו לברך "לעסוק בדברי תורה", שזה נאמר על המעשה.
אמנם, נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין "לעסוק בדברי תורה", כי ללמוד תורה לא שייך, רק על מי שלמד תורה ומכווין ההלכה לאמיתתה, שבזה שייך לימוד תורה, אבל מי שאינו מכווין ההלכה על אמיתתה אין זה לימוד. לכך מברכין "לעסוק בדברי תורה", בין שהוא מכווין ההלכה או שאינו מכווין ההלכה, רק שיכווין ללמוד האמת אף על גב ששגג. הרי כי לימוד התורה לעצמו נקל מאוד, ואין צריך לחוש לשום דבר.
לגבי לימוד לשמה, האריכו בזה הרבה. ברור שהמובן הבסיסי והפשוט הוא לשם מצותו ורצונו של ה', אך בנפש החיים ובעקבותיו הרב קוק ועוד עסקו גם במשמעות של לשמה - לשם הגדלת התורה.
כדאי לעיין במאמר של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל בספר האדרת והאמונה. ואני מצרף גם מאמר שכתב בוגר הישיבה, איתי פרץ: