איך יכול להיות שחכמים הקלו כל כך במתן עדות תעל מנת לשחרר עגונות? האם אין בכך ניגוד ישיר למה שכתוב בתורה ושינוי של ההלכה על פי דעה עצמית? הבהרה לגביי השאלה על ההקלה בעדות לשחרור עגונות - באופן כללי צריך 2 עדים כשרים. לפי מה שהבנתי לשחרר עגונה מספיק אפילו עד אחד פסול או האישה עצמה - האם אין בכך עיוות של ההלכה בשביל להתאים לצורך המציאות (כי ההי קשה לשחרר עגונות)? ואם יש בכך מה ההבדל בין זה לבין הרפורמים לצורך העניין (לא בא להתריס אלא לברר, יכול להיות שלא הבנתי נכון את המקרה) זו סוגייה חמורה ועמוקה מאוד, וכל הראשונים ביבמות פח. עוסקים בהרחבה בעניין זה, ומיישבים בכיוונים שונים (אפקעינהו, עד אחד נאמן באיסורים, ועוד הרבה כיוונים). כדי שלא נשאיר את השאלה בלי שום הסבר, נביא את דברי הרמב"ם, שמסביר שמהתורה יש הבדל בין עדות רגילה לבין עדות כזו שיכולה להתברר כשקרית במציאות (בא הרוג ברגליו), ובזה התורה לא דרשה שני עדים: רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה כט: [סוף הלכות גירושין]: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין כ אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות. וכמובן שלכל התשובות השונות שנאמרו בסוגייה זו, יש מכנה משותף ברור: זאת התורה לא תהא מוחלפת, ואין בידי אף אחד את הכח לעקור פסיק מן התורה, ורק צריך למצוא מהו הביסוס בתורה להלכה זו.