התחלתי ב"ה להתחזק לפני כמה זמן אבל התחלתי עכשיו לחשוב על משהו חדש שמטריד אותי, חשבתי על העניין של "העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא" ויש לי פחד שאני לא עושה מספיק או לא מנסה מספיק ואגיע בסוף למקום לא טוב... כל חטא שאני עושה (אני לא מדבר על החטאים ה"קלאסים", גם הדברים ה"השוליים" החטאים שאנשים פחות מכירים או כאלה שיש רבנים מחוגים במגזר שמתירים) גורם לי לפחד מאוד ממה שיהיה אחרי החיים, גם אם אני עושה הרבה מצוות אחרות כי בסוף אני לא יודע מה המשקל של עבירה ושל מצווה, אני יודע שאני לא חי את החיים שלי כמו שהקב"ה בדיוק רוצה ומלחיץ אותי שזה "יתנקם" בי אחר כך. אני יודע שהחשיבה הזאת לא בריאה ואני אשמח לעזרה בתשובה של הרבנים שתסביר איך להתמודד עם זה ומה המקום של ה"יראה" ועד כמה לתת לזה מקום? אולי זה טוב בכלל כל מה שתיארתי?

מה שאתה מתאר זה בודאי לא דבר טוב.

פחד ולחץ מוגזמים באופן כללי הם שליליים ולא מביאים למקום הנכון.

חייבים לאזן את היראה עם אהבה, ולשלב את עבודת ה' בחיים באופן טבעי ובריא ושמח.

בשביל זה צריך הרבה שימוש תלמידי חכמים. לפעמים אתה לומד משהו וחושב מיד ליישם בדרך מסוימת שהיא לפעמים קיצונית ולא מתאימה. אם תשמש תלמיד חכם, תתחבר אליו ותלך בעקבותיו, תגלה את המאור שבדרך התורה, וכיצד מיישמים את חיי התורה במהלך החיים באופן חי, טבעי ושמח.

חשוב מאוד שתתייעץ עם רב, ובודאי שלא תמשיך בדרך של הפחדה עצמית, שרק יוצרת נזקים.

אז אם כן,מה מקומה של היראה?

מצרף מאמר שכתבתי בעבר בעלון קרוב אליך:

יראת ה'

בוקר הרוכב על סוס פרא, עלול למצוא את עצמו זרוק על הרצפה בכל רגע, בעקבות כל תנועה לא נכונה. רכיבה במצב כזה מלווה בהרבה פחד ויראה, אבל גם מלאה באדרנלין, בדייקנות ובדריכות. פחד נשמע לנו כתנועת נפש שלילית אך הוא גם מעורר ומחיה. כשאדם חי ביראת ה' הוא חי בתודעה מתמדת שכל רגע בחייו וכל צעד בחייו הוא קריטי, ובעל משמעות עצומה. שורש המילה 'יראה' גם קשור לראייה והתבוננות בלתי פוסקת.

יראה היא קבלת עול. הבנה והפנמה שיש משהו למעלה ממך, ואליו אתה משועבד. אנו מחנכים, ובצדק, להבנה וחיבור, דעת ואהבה, אבל הורים טובים יודעים שלפינוק ו"חיבור" בלבד עלולים להיות גם מחירים כבדים. כל הורה חייב לחנך את ילדיו גם להימנע מסכנות, אף כשלא מבינים את הסכנה עד תום. ואת ההבנה הזו מקבלים כשמבינים שהבנת ההורה גדולה ורחבה הרבה מעבר ליכולת הבנתו של ילד צעיר. זוהי קבלת עול.

יראת שמים נובעת מהבנת המרחק הרב בין האלוקות לבין העולם שלנו. ההבנה שיש משהו גדול, עליון ונשגב מאיתנו גורמת לנו לפעמים להלם ואף לדיכאון קל , אך בסופו של דבר דווקא הבנת המרחק גורמת לאדם לשמחה עצומה על כך שהשי"ת מניח עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועל עצמו בפרט, ותודעה זו מאירה את כל חייו.

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל סיפר על מפגש עם פסיכיאטר יהודי, שהדגיש בפניו כי היה מעדיף לבטל את תפילת הימים הנוראים; ובכן, תן פחדך. אנחנו אמורים להזמין ולבקש פחד?! הרי הפחד גורם למתח נפשי והוא בכלל מקור חולי ומדווה וסבל. אני אמנם לא פסיכיאטר, השיב הרב, אבל ברור לי שיראה ופחד וחרדת אלוקים הם גם המשחררים את האדם מחששות ופחדים גדולים יותר. יש רק פחד אחד, שאדם יכול לקבל על עצמו באופן מודע, כדי שיוכל לעקור מלבו שלל מוראים ואימה ובהלה. לא חסרים בעיות אנו, וחיינו מלאים בחששות בשל ענייני בריאות (קורונה בימינו) ופרנסה ופרסום ומעמד. כל אלה מערערים את יסודות המציאות היומיומית. הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו. אם אנו פוחדים מדבר נוסף, הרי שיש כאן מעין שיתוף עם עבודה זרה. "לא נירא ולא נפחד, רק ממך בלבד!"