אם ה׳ טוב, מנהל את העולם ורוצה בטובתנו — למה בכלל יש כאב, עצב, אבל, אובדן? התשובה היהודית הקלאסית היא שלא כל “טוב” נראה לנו טוב בזמן אמת. ילד קטן שהולך לרופא ובוכה כי כואב לו לא מבין למה ההורים מסכימים לזה. מבחינתו זה רע. אבל ההורים רואים תמונה רחבה יותר. לפי האמונה, גם אנחנו רואים רק חלק קטן מאוד מהתמונה. אנחנו רואים את הרגע, את הכאב, את מה שנלקח. ה׳ לפי התפיסה הזו רואה גם את ההמשך, את המשמעות, את מה שייצא מזה, את העולם הבא, את כל השרשרת. אז השאלה שלי היא למה כל התמונה יפה???? למה אין *רק* טוב טהור? בסוף לבני אדם אמור להיות טוב, לא לה׳. אז אם כך למה זה לא מה שהם חווים בפועל??? גם בעולם הזה, וגם בעולם הבא! ומי שאומר שחייב להיות רע כדי שיהיה גם טוב, טועה. ה׳ כל יכול והוא יכול לברוא סיטואציה בה טוב לבני אדם בלי שרע להם קודם לכן. אם ה׳ הוא אל שכולו טוב למה כשקורה משהו רע מתאבלים עליו? וכשקורה משהו טוב שמחים? הרי ביום הזיכרון אנחנו עצובים ופתאום שעתיים אחרי זה ביום העצמאות שמחים תחיים. אם ה׳ מנהל את העולם ועושה רק טוב למה אנחנו לא תמיד שמחים? למה בכלל יש מקום לעצב? אז לפי התפיסה שהקבה מנהל את העולם ורוצה תמיד בטובתינו אנחנו צריכים לשמוח תמיד וגם כשבן אדם מת. או שה׳ פשוט לא באמת מתערב במה שקורה פה …. האם ה׳ מתערב במה שקורה בעולם? או שהוא פשוט ברא חוקי טבע… ומפה זה עלינו?
ומי אמר שאם כולם יחיו לנצח זה טוב?
כשהעולם נברא, נוצר גם רע.
כשיש אובדן עצובים על החור שנפער, על החוסר שאנחנו מרגישים.
כי העולם שלנו בנוי על התפיסה שלנו. באמת המוות עצמו הוא לא דבר נורא, האדם פשוט עובר למקום אחר. לנו קשה האבדן.
אם לא היה קשה לנו, זה אומר שהנפטר לא היה משמעותי.
כך שגם העצב הוא חלק מהזיכרון הטוב
אנחנו עצובים כי אנחנו מתגעגעים למי שהיה ואינו.
יום הזיכרון הוא לא יום של עצב. הוא יום של גאווה. הוא יום של כבוד. הוא יום של געגוע לטוב שחסר לנו.
אמירת הקדיש מדגישה את האבדן. בקדיש אנחנו מבקשים שהקב"ה ישלים את החוסר שנוצר. כשיהודי נפטר, נחסרת קדושה בעולם. חסר מי שיקדש את הקבה ולכן אנחנו מבקשים שהוא ימלא את החסרון הזה וישלים את העולם.
חז"ל הבינו שאדם לא יכול להתעלם ממה שעובר עליו ולכן ציוו על האדם לברך על הרעה, וציוו להתאבל ואסרו לעסוק בכלום בזמן שצריך לעסוק באבל.
אנחנו בני אדם. ויש לנו רגשות. וטוב שכך. העולם שלנו לא מושלם.