אני כותב את זה לרבנים המוערכים. להגיד למישהו שמתמודד עם שמירת הברית והעיניים "אל תתייאש", "תמשיך!", זה נחמד ונכון, אבל לצערנו זה לא ממש עוזר. עם כל הכבוד לרבנים, ובאמת יש הרבה מאוד כבוד והערכה, זה כבר דור אחר. ובדור הזה, אנחנו לא רק מתמודדים, אנחנו חיים במלחמה בלתי פוסקת בין מה שאנחנו רוצים עכשיו, למה שטוב לנו. זה לא סתם להסיט מבט, זה גמילה מהסם הכי נגיש שיש, ולכן הייאוש הגדול של כולנו. תמיד יש כאלה שאומרים שאם לא תפסיק עכשיו, אל תצפה שגם אחרי החתונה תפסיק, ואם זה באמת ככה, ואם זה לעולם לא משתפר או נהיה קל, אז זאת מלחמה בלי אפשרות של ניצחון, וזה כבר לא רק מייאש, זה שובר. אז תנסו לחשוב על המצב שלנו מנקודת המבט הזו

סליחה על דברי

כל פעם שאני שומע את המשפט- היום זה כבר דור אחר.

לצערי זה מצחיק אותי.

כי באחריות אני קובע שום דבר לא השתנה-

- לא יצר העריות.

- לא הפיטוי.

- בטח לא טבע האדם.

כולם כולם מתמודדים.

זה יצר שאינו ניתן לביטול

ולא ניתן לזלזול.

בימי חזל ובטח בימי בית ראשון היצר הזה היה יותר חזק מימנו.

כאשר התנך מדבר בהרחבה על ע"ז הוא לא מדבר על השתחוויה והקרבה בלבד

אלא על מסיבות חשק

מלאות בסמים ואלכוהול (גם בימיהם חטאו בכך ובגדול).

עיין מעשה בנות מדין בשיטים.

בסיפור בספר במדבר ע"ז ויצר עריות היו (לפי המדרש) מלאות מסתורין ריחות ואוכל.

בקיצור בעולמנו נאלץ להתמודד עם הפיטוי והחשקים

זה לא נגמר עם ההסמכה לרבנות ולא בחתונה.

לכן לצערי צריך להתאמץ.

כל דבר בעולם נקנה בנפש האדם על ידי לימוד חשיבותו, תרגול, התאפקות, למידה מניסיון, תרגול ועוד.

אין לי עצות טובות יותר אלא אמפטיה ותפילה להצלחתנו כולנו בהתמודדות.

רק אוסיף על דברי הרב שריד החשובים, שחבל לדון את עצמך לפי מה שיהיה ,משפט כמו "אל תצפה שאחרי החתונה תפסיק "הוא לא כלום ,אין לך מושג איך תיהיה ומה תיהיה ,מחשבה כזו לא תורמת כלום ,עדיף לחשוב על מה אני יכול לעשות עכשיו ולא מה יהיה ,לפעמים תצליח עכשיו ולפעמים תכשל עכשיו ,והבוטח בה' חסד יסובבנו