מאוד קשה לי עם שמירת הברית. אני ממש ממש משתדל, לפעמים מצליח ולפעמים לא. אבל מאוד משתדל. אחת מהסיבות לזה שאני משתדל זה כי אני כן מאמין שחזל והתורה יודעים מה טוב לי ונכון לי באמת. לא יודע, אבל לא יודע כמה עכשיו הגהנום או גן עדן או משהו כזה מפחיד אותי, אני פשוט חושב שכן התורה היא אמת והיא כן יודעת מה טוב לי למרות שזה ממש ממש קשה לי. ברור לי שאם עכשיו מודיעים לי שאמא שלי בעצם לא יהודיה ולכן אני גם לא יהודי אז דבר ראשון אני לוקח את הטלפון... אני משתדל רק בגלל שאני יהודי אבל אם איך שהוא בסוף אני לא יהודי (לא יודע אם אני מקווה לזה או חושש מזה) אז אני חא מתכוון להתגייר או משהו, רק לקחת את הטלפון... ולהיפגש עם בנות וזה. האם זה רע שאני לא יודע, אבל משער שלא הייתי מוכן להתגייר ? (אבל בגלל שכרגע אף אחד לא שאל אותי אז אני כן מאמין שצריך לקיים את התורה )
קודם כל דבריך מעוררים התפעלות והערכה עצומה!
בחור בגיל תיכון, שיצרו בוער בו כאש ללא מנוח, וממשיך להילחם ביצרו לא בשביל שכר ועונש אלא בגלל שמבין שהתורה היא אמת, והיא הטוב האמיתי עבורו, וגם אם זה מאוד קשה ומאתגר ומפתה. איזו קדושה! איזו עוצמה! איזו גבורה! הלואי ונזכה כולנו לכזו טהרה ותשוקה אמיתית!
ואחרי הכל, עדיין כואב לך שאתה לא בטוח שאם היית גוי, היה לך את הרצון והכח להתגייר. אכן זה לא פשוט, אבל אין זה סותר את מדרגתך העצומה.
הזכרת לי בדבריך את מכתבו של האדמו"ר מפיאסצנה בגיל 40 (צו וזירוז, פסקה יט), שם הוא עורך חשבון נפש עם עצמו, ומגלה כי רק דבר אחד עדיין חסר לו, וזה "להתגייר". עיין שם בדבריו הנפלאים והמעוררים, ובע"ה עם התשוקה הטהורה שלך, אני בטוח שתעלה מעלה מעלה, עד שתזכה גם "להתגייר".
דרך אגב, דברים אלו נוגעים גם לחג השבועות המתקרב, בו כולנו עוברים בחינת גיור במעמד הר סיני המתחדש בכל שנה ושנה.
"...ברוך ה' נכנסתי כבר בשנת הארבעים לימי חיי ובעוד איזה חודשים אהיה אי"ה בן ארבעים שלימים... לבי ירא ויפחד. לא מן הליכות שנותיי כל כך אני מפרכס, כי לכך נוצרתי, רק מן דלות שנותיי, שעברו ועוברות בדלות וריקות...
הוי בן אדם, בן אדם.
הימים שלך עבר ועברו ורק כשימי הירידה מתחלת בך – נזכרת לשוב?! האם עתה כבר בטוח אני בעצמי?! וכמה תקופות בחיי עברו גם כן בתקווה (לשינוי ולתיקון) ובהבטחה (לעצמי לשנות) – ומה היה סופם?! כשלג ביום קציר נמסו ואפסו!
גם קודם הבר מצווה שלי, קודם החתונה וכו' הרגשתי מין יראה והתחזקות כזו, ואמרתי אז: כבר מוכרח אני מעתה להיות עבד נאמן לה', בלתי לו לבדו. ומי יודע אם גם עתה, כשיאריך ה' את שנותיי ואתרגל בשנות הארבעים, כמו אז גם עתה. היראה יחד עם התקווה תכלינה ותאפסנה חס ושלום...
אבל אל נא אתייאש עתה, בעוד ליבי מזדעזע מן שנת הארבעים אשר לנגדי... אנסה להתאזר בכל כוחי לקבל עלי, ולהתקשר בו יתברך קשר של קיימא, וכולי האי ואולי.
ומה אקבל עלי ללמוד יותר? כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל – אינני הולך בטל. להתרחק מן התאוות – אם אין יצרי מרמה אותי, ברוך ה' איני משועבד כל כך לתאווה גופנית חס ושלום.
ומה חסר לי?
פשוט להיות יהודי, חסר לי.
דומה אני בעיני כצורת אדם מצוירת, שהכל בה, הגוונים, הצורה וכו'.
רק אחת חסרה.
הנשמה חסרה.
ריבונו של עולם צופה ומביט כל נעלם, לפניך אתוודה ומלפניך אתחנן...
*פשוט רוצה אני מעתה להתגייר, ולהיות מעתה יהודי.*
ריבונו של עולם הושיעני...
קרב אותי אליך והכניסני היכל לפנים מהיכל.
קשור אותי אליך לעולם ועד."